לקרוא כPDF:
החוקרים פורסל ואחרים (Purcell et al., 2019) הציגו לאחרונה מודל הוליסטי להתערבות נפשית אצל ספורטאי עילית בהתבסס על גורמי הסיכון האפשריים באוכלוסייה זו מתוך מטרה להעמיק את ההבנה אודות הצרכים הנפשיים הייחודיים לאוכלוסיה זו (תמונה 1; Purcell et al., 2019). השלב הבסיסי במודל מתייחס ל-מניעה והפחתה של גורמי הסיכון, וכולל שלושה מרכיבי ליבה: א. הנגשת ידע בבריאות הנפש- סדנאות בנושאי בריאות נפשית באירגוני הספורט, מתן מידע על אפיקים למציאת עזרה מקצועית בנושאי בריאות נפשית, הפחתת החסמים המרכזים לקבלת עזרה מקצועית, ולימוד טכניקות ויסות-התנהגות בסיסיות בקרב האתלטים, כגון הרפייה, דיבור-עצמי ומיינדפולנס. ב. מיקוד בהתפתחות אישית של הספורטאים- איזון בין ספורט וחיים פרטיים, פיתוח זהויות נוספות מלבד הזהות הספורטיבית, והכנה לשלבים של סיום הקריירה הספורטיבית אצל ספורטאים מבוגרים. ג. מעקב אחרי הבריאות הנפשית- מעקב רציף אחר התנהגויות שונות אצל הספורטאים והגברת תשומת הלב בתקופות נפיצות, כגון התאוששות מפציעות, תקופות תחרות, מעברי קבוצות ובתהליכי הפרישה מהקריירה הספורטיבית.
לפי ארגון הבריאות העולמי- WHO- בריאות נפשית אינה מקושרת רק לתנאים של הופעת מצוקה, אלא מתוארת כ"מצב רווחה נפשית בו לאדם יש הכרה כי ביכולתו להתמודד עם מצבי דחק רגילים ואף לצמוח מכך ולתרום לקהילתו".
השלב השני במודל, מניעה אצל ספורטאים בסיכון גבוה, מתייחס להוצאה לפועל של התערבויות ספציפיות להפחתת ההידרדרות במצב הנפשי של אלה שסומנו כבעלי סיכון גבוה להציג תסמינים מדאיגים. מאמנים, אנשי הצוות הרפואי, ואפילו ספורטאים אחרים בקבוצה שבאים במגע עם הספורטאים שמועדים לסיכון גבוה, יכולים להבחין בשינויים קלים אצלם בצורה של התנהגות מפוזרת, הפחתת אנרגיה ועלייה במתח הגופני. בשלב זה, ניתן לשקול הפנייה של הספורטאים לשיחה ראשונית עם פסיכולוג בתחום הספורט. במקביל יש לגלות אמפתיה, הכלה ותמיכה לספורטאי.
בשלב השלישי, התערבות מוקדמת הינה הכרחית כאשר הלחצים הקיימים נמצאים מעל גבולות יכולת ההתמודדות של האתלטים. בשלב זה יש לערב את פסיכולוג בתחום הספורט שעובד בארגון. אם אין גורם כזה במערכת, מנהלי הארגון צריכים לבצע הפניה של הספורטאי לגורם מסייע בעל הסמכה מתאימה. התמיכה אינה חייבת להיות מונגשת במקום הפיזי, ואף יכולה להיעשות באמצעים דיגיטליים. ההתערבות צריכה לכלול התייחסות פרטנית למאפיינים משפחתיים, ארגוניים וספורטיביים העלולים להשפיע על הרווחה הנפשית של הספורטאים.
השלב האחרון, התערבות מומחה בריאות-הנפש, חל כאשר יש חשש לפגיעה עצמית או באחרים. למרות הניסיונות לנקוט בצעדים מניעתיים, במקרים מסוימים בהם ישנם שינויים קיצוניים במצב הרוח או קיומן של מחשבות אובדניות יש לפנות אל מומחה בריאות הנפש, בדגש על פסיכולוג או פסיכיאטר קליני. לצערנו, כיום אין "פרוטוקול חזרה לספורט" במקרה של ספורטאים שנעדרו לתקופה מסוימת בשל מצוקות נפשיות. הנחייה מקצועית שכזו תוכל לסייע ברמת הספורטאי הבודד וגם ברמת התמיכה של המועדון.
על מנת להגביר את סיכויי הפנייה של ספורטאים לגורמי בריאות הנפש ולקבלת מענה הולם לצרכים נפשיים ורגשיים, חשוב להבין ולזהות חסמים שיכולים לעכב ספורטאים מקבלת מענה, כמו גם גורמים שיכולים לעודד ספורטאים לקבלת מענה נפשי הולם. חסמי מפתח כוללים למשל עמדות שליליות כלפי קבלת סיוע, כמו גם סטיגמה סביב פנייה לטיפול נפשי בקרב ספורטאים, המזוהים בעיקר עם איכויות של חוסן נפשי, נחישות, משמעת עצמית והתמדה שלעיתים קרובות עומדות בסתירה לתפיסה אודות הפניה לטיפול נפשי.
Comentarios